רלף קליין היה ווינר עוד לפני שהוא שיחק או אימן את משחקו הראשון בישראל. הוא ניצח את המוות הרבה לפני שזה הכריע אותו לאחרונה. היום, ככל שאנו מתרחקים מימיי השואה, ככל שדור הניצולים הולך ונעלם, אנו מתקשים יותר ויותר להבין את משמעות צירוף המילים "ניצול שואה". לא רק שקליין ניצל מהשואה, הוא ניצח אותה ברגע שהוא החליט שאת כל מה שעבר עליו שם הוא משאיר מאחוריו וממשיך הלאה עם חייו.
זה אוליי נשמע קל, פשוט ואפילו הגיוני. אבל זה לא. זה עוד יותר מרשים אם נקח בחשבון שהשואה לא הפכה אותו לאדם מפוחד או חרדתי (במיוחד לא כמאמן). קליין היה ההפך. אוהב חיים, מקורי, חדשן ואחד שלוקח סיכונים. הישג זה מרשים על אחת כמה וכמה אם נסתכל על חלק גדול מהמאמנים של ימינו. לא רק בכדורסל.
המאמנים הטקטיים האלה שלוקחים את החיים יותר מידיי ברצינות ומפחדים פחד מוות מלהפסיד. כל זה בא כמובן על חשבון איכות המשחק של הקבוצה. כל משחק הופך למלחמה. כל יריבה, גם אם היא מורכבת מאוסף של גמדים שמנים וחסרי יכולת, היא איום קיומי על הקבוצה, המדינה ומערכת שביל החלב.
קליין היה שונה. הוא שנא להפסיד כמובן. אבל יותר חשוב מזה, הוא היה אופטימי ותמיד האמין שאפשר ואפילו צריך לנצח. הוא גם לא פחד לציין זאת. בניגוד מוחלט לאותם מאמנים שמנמיכים ציפיות ומדברים בקלישאות רדודות.
_Wa.jpg)
