הפטריוט

"פטריוטיות היא מפלטו האחרון של הנבל", הבחן סמואל ג'ונסון יותר ממאתיים שנים לפני שצביקה שרף, המהרס הלאומי, מיצב עצמו כפטריוט הראשון והראשי של הכדורסל הישראלי. בין השאר על-ידי כך שהכריז על עצמו כמאמן שתרם הכי הרבה לנבחרת ישראל ("בלי לפגוע באף אחד", ממש). מעניין מה היה לרלף קליין לומר על זה. אה, שכחתי. הוא לא יכול.

במקום לשמוח יחד עם הנבחרת והשחקנים על העפלתם לאליפות אירופה, שוב, בפעם המי יודע מה, צריך להתמודד עם הניסיון ההיפר-אקטיבי של צביקה שרף לשכתב את המציאות. שרף מנסה, במופע קסמים אקרובטי, להציג את עצמו כמושיע הגדול. הוא כמובן צודק. השאלה היא ממה או ממי הוא הושיע אותנו? מכוחות הרשע? מחיזבללה? הוא הושיע אותנו ממנו! צביקה שרף. ברגע שהוא הלך נגד הקונספציה שהוא בנה בתחילת הקמפיין. הנבחרת עשתה את המפנה.

ברגע שמתן נאור ירד לספסל, ברגע שהוא התחיל לשחק עם שלושה נמוכים, ברגע שהוא שיתף יותר את רביב לימונד ומורן רוט, חל השינוי. ואז אחריי שהטורקים והסרבים עשו בשבילנו את העבודה הוא התחיל בקמפיין לשיקום שמו. "לא שנאתי את ליאור אליהו", הוא סיפר לעיתונאים אחריי המשחק. באמת נחמד מאוד מצידו. הוא המועמד שלי לפרס ישראל. הוא כנראה לא מבין שבלי הטורקים והסרבים הוא היה כרגע מאמן הנבחרת לשעבר למרות רצונו.

ורצונו, למי שלא מבין - צנוע. לא שונה בהרבה מיוליוס קיסר שמינה עצמו דיקטטור לכל החיים. שרף מעוניין למנות עצמו למאמן הנבחרת לכל החיים. גם במכבי הוא ניסה את זה כמה פעמים, אבל בסופו של דבר זה לא הלך. גישתו פשוטה. הוא מאמין בנאמנות ורצון. כל עוד הוא יהיה נאמן למסגרת וכל עוד הוא ירצה יותר מכולם לאמן - זה מספיק. לדידו.

בעולם המציאות זה כמובן לא מספיק. צריך גם כישרון. המון כישרון. צריך גם חדשנות ולא שאריות משנות ה-80 המאוחרות וה-90 המוקדמות. וגם קצת אינטלגנציה ריגשית לא תזיק. אבל זה כבר נדוש. שרף החמדן לעולם לא יפתח את בדלת לדור הבא ולעולם לא יסמן יורש. אין לא אין זה. מאמן שבאמת איכפת לו מהכדורסל הישראלי היה ממנה את המחליף שלו להיות עוזרו באליפות אירופה הקרובה. פיני גרשון היה עושה את זה. צביקה לעולם לא.

ואם עדיין לא השתכנעתם מה שנותר זה לצפות בהופעתו "המשכנעת" של שרף בערוץ הראשון. שכמובן לא שודרה במהדורת החדשות של ערוץ הספורט.

אל אל ארויו ישראל

בני בא ליד-אליהו

לאחר חווית הצפייה האקלקטית והגלמודית במשחק הבית הפותח של ישראל נגד אנגליה, הגעתי הפעם למשחק נגד בוסניה מגובה בתמיכה חברית. לאור היכולת המזעזעת שהנבחרת הציגה עד הלום, הייתה לי תחושה שנוכחותו של בנימין (בני) אלטשולר (לא שחם), ידידי ועמיתי בעבר למשמרות הלילה בחברת "יפעת", תוכל לשפר את יכולתה של הנבחרת. עבודתו בסיוע לאוטיסטים, חשבתי, תעניק לו יתרון מסויים בהבנת הנבחרת הישראלית (התנצלותי הכנה בפניי אוכלוסיית האוטיסטים על ההשוואה).

זאת הייתה הפעם הראשונה שבני הגיע למשחק של נבחרת ישראל בכדורסל. התחלתי בהסבר קצר על עובדות החיים הבסיסיות של נבחרת הכדורסל. בגלל אופיו האמפתי, בני שאל אותי אם אני חושב שצביקה שרף מסכן. השבתי שלא. בכדי להבהיר את עמדתי ממקום מושבנו הקרוב לספסל נבחרת ישראל, הפניתי אותו מידיי פעם, לצפות בהתפרצויות הזעם ההיפר-אקטיביות של מהרס הנבחרת, האיש שאינו יודע לנהל משחק, הקרוי צביקה שרף. בני צפה בו בתמיהה אנתרופולוגית

במהלך המשחק בני נחשף לבילבול ולמבוכה של הנבחרת הישראלית. הוא הבחין במהירות יחסית בחוסר ההיררכיה וחוסר ההנהגה שמאפיינת את הנבחרת. שהסברתי לו שהאיש הגבוה שלא מסוגל לקלוע סל מאף טווח, יניב גרין, יקבל בעונה הקרובה משכורת של כחצי מיליון דולר מסגנית אלופת ישראל, לסתו נפלה עד קרסוליו.

בפסקי הזמן במשחק, בני נחשף לתופעה נוספת שלא היה מודע לה. להקת פתייניות גברים במסווה של הרקדניות-מעודדות חסרות כישרון. קטעי הריקוד שלהם נחשפנו תאמו את רמת המשחק של נבחרות ישראל ובוסניה. תופעה בלתי נעימה נוספת הייתה קולו מחריש האוזניים והמעצבן של הכרוז המשחק. הפנטזיה שמישהו ידקור אותו בצוואר כמה שיותר פעמים עדיין מרגשת אותי. בני לא הבין למה שהוא מגיע לעודד את נבחרת ישראל הוא צריך לצאת עם הפנייה לרופא אף-אוזן-גרון

בנוסף לרקדניות-פתייניות ולכרוז-סירנה, בני ואני היינו מוקפים באוהדים מהזן המיוחד. מלפניינו ישבה אישה לא שפוייה לחלוטין שעודדה את הנבחרת באנרגיות שוות ערך לביקוע גרעיני. מימיננו ומאחורינו ישבו לוליטות מהזן הנבוקוביאני עם החצאיות הקצרות ונעליי העקב שלהן. לצידן ישבו בני משפחתו של גיא פניני שניראו כולם כמו שיכפולים גנטיים של עצמם.

במהלך המחצית השניה, המצב השתפר. הידיעה שהמשחק יגמר מתישהו בקרוב הייתה מעודדת. בני גילה את יכולותיו של מורן רוט והתאהב בשחקן. הלפרין נזכר שיש לו צמד בייצים וקלע כמה סלים. הנבחרת התחילה להראות שיש לה נשמה. גוססת אומנם, אך עדיין נשמה. במאבק מי ישחק פחות פרוע, גרוע ומסורבל ניצחה נבחרת ישראל. חבר שהתקשר אליי אחריי המשחק טען בצדק שהבוסנים היו מתקשים לקחת מדליה אולימפית במשחקים הפראלימפיים.

ברבע האחרון הנבחרת הגדילה את הפער והטמיעה בקרב אוכלוסיית הנאיבים את התחושה שיש עדיין סיכוי כלשהו להגיע לאנשהו. בסיום המשחק, לאחר שנפרדנו במבטינו מהאוהדת הלא שפויה והחלנו לה בליבנו אישפוז נעים. יצאנו חרשים ושמחים מנצחון הנבחרת הישראלית.

אל אל ארויו ישראל.

חיפשו את החיפושיות, מצאו את חיפושית הזבל.

אם נתעלם לרגע מסוגיית איכות האימון והניהול משחק של המהרס הלאומי. הגיע הזמן לומר - דיי! מספיק! נמאס כבר! ישנם אנשים בעולם הזה שמוכנים להשבע שצביקה שרף הוא אחד המאמנים הטובים באירופה. במקום להתווכח איתם, ראוי פשוט לומר. גם אם הוא, לדידם, מאמן טוב - הוא לבטח לא מתאים. הוא לא מתאים לנבחרת ישראל, הוא לא מתאים למכבי ת"א. הוא פשוט לא מתאים

רק לפני שבועיים רבים דיברו על בית לא קשה שצריך להעפיל ממנו לאליפות אירופה. רבים דיברו על נבחרת בריטית בינונית ונבחרת צ'כית מפורקת. ואז המשחקים התחילו וגילינו שקונספציית שרף (כרגיל) קרסה. לגמריי. ההסמכות על טפירו, ההרכבים הלא ברורים, התרגילים השבלוניים, הפיק אנד רול המוגזם עם השחקן הכי גרוע בפיק אנד רול באירופה - יניב גרין, ניהול המשחק הלא ברור, ההתעללות בהלפרין הלא יציב, חוסר השימוש בלימונד, יתר השימוש במתן נאור. קלסיק צביקה שרף

הגיע הזמן לחשוב קדימה, לא לאליפות אירופה הבאה, אלא לעשר השנים הבאות. בגלל זה למשל, יוגב אוחיון היה צריך להיות בסגל ולשחק. בגלל זה שרף לא היה צריך להיות בסגל האימון. הגיע הזמן למנות אותו לשגריר איגוד הכדורסל במיקרונזיה. הגיע הזמן למנות מאמן חדש. מסוג המאמנים ששחקנים רוצים לשחק בשבילו. קטש, גודס, מהדור הצעיר מתאימים. ארז אדלשטיין, בתנאי שייקח תרופות, יכול להצליח. למען המדינה - להחליף את שרף

עכשיו, אחריי שאנחנו חוטפים את ההשפלות שלנו בפעם המי יודע כמה. מי זוכר שלפני שהוא הפך למאמן אלופת אירופה לנבחרות, דיוויד בלאט היה מאמן הנבחרת הישראלית וארז אדלשטיין היה עוזרו. אבל אז נכנסו לפעולה כל הפוליטרוקים והמחבלים והצליחו לטרפד את המינוי. הריי לא הייתה לו תעודה. אף אחד אינו טוען שעם בלאט היינו הופכים לאלופיי אירופה. אבל מצד שני השחקנים היו מגיעים עם חשק לשחק. ולנבחרת הייתה שיטה ומאמנים מוכשרים שיודעים דבר או שניים בניהול משחק, בפסיכולוגיה של המשחק ובכדורסל של המאה 21 ולא של שנות ה-80 של המאה הקודמת

בניגוד לכל הפסימיסטים המקצועיים, יש לנו נבחרת עם תשתית טובה. אפשר להפיק ממנה הרבה יותר. חסר רק מאמן וחזון. כספי ואליהו הם דוגמא לשחקנים אתלטיים שקשה לשמור עליהם ברמת הנבחרות. החמש דקות האחרונות של המשחק נגד הבריטים הראו לנו שאפשר גם אחרת. זה הזמן לומר למאיר טפירו תודה רבה, לארגן לו משחק פרישה ולהסתכל קדימה. גם הוא, אגב, יכול להיות מועמד עתידי לאימון נבחרת ישראל

איפה אתם כל אותם אנשים שדיברו על "שרף החדש"? לאן נעלמתם? סליחה, שכחתי, אתם מאשימים את השחקנים. וואלה זה רעיון טוב. בואו נחליף אותם בשחקנים אחרים, טובים יותר שאין לנו. לפטר את שרף? זה פשוט מדיי והגיוני מידיי לגאוני איגוד הכדורסל

אל אל ארויו ישראל!

טימטום בריטי + מזל ישראלי = ניצחון לשרף

סיבה לאופטימיות: ברוב הקמפיינים של נבחרת ישראל בכדורסל, בטורניריי הקדם ובאליפויות אירופה, היכולת לא הייתה טובה, גם שהנבחרת ניצחה. במובן זה אפשר להתנחם בעובדה שהשיפור אמור להגיע, בעיקר מצד השחקנים. אין סיבה לצפות יותר מידיי מהאיש שאינו יודע לנהל משחק, הקרוי צביקה שרף.

טיפת מזל: היה היה מאמן שאמר את הדברים הבאים: "אחת הבעיות שלי בחיים הספורטיביים שלי היא שאני לא מאמן של מזל, אם היה לי מזל היה לי שלשה תארים אירופאיים. אבל בעבודה קשה לפעמים חסרה לך אלילת המזל". את זה אמר האיש שקבוצותיו מנצחות למרותו ולא בזכותו. הניצחון על בריטניה היה תוצר של טימטום בריטי מהול במזל ישראלי. לא ברור איפה משקיע צביקה שרף את עבודתו הקשה, זה בטוח לא בניהול משחקים.

השיתוף המוגזם של יותם ההססן, שימוש מופחת במורן רוט ורביב לימונד. חוסר השפעה על ההתרחשויות במגרש הן רק חלק ממחלות שרף הידועות. האיש שרכב על אלת המזל יותר פעמים מאשר ג'ון קנדי רכב על מרילין מנרו צריך להפסיק להציג עצמו כחסר מזל.

שובה של האימפריה הבריטית: נכון לעכשיו הנבחרת הבריטית סובבת סביב שחקן מצויין אחד וחבורה של שחקנים משלימים. אם וכאשר בן גורדון יצטרף לנבחרת בריטניה, לצד חברו לואל דנג, בריטניה תהפוך לאחת הקבוצות הבכירות באירופה. היא תיהיה יותר טובה מגרמניה של דרק נוביצקי, ותאיים על הקבוצות החזקות באירופה. מי היה מאמין שזה יקרה? זה מה שקורה שהאולימפידה באופק.

כל אותם פרשנים לרגע שנהנו לרדת על המאמן הבריטי, כריס פינץ', יכולים כהרגלם לאכול עוד כובע. הוא אומנם לא גאון כדורסל, אבל הוא אירגן קבוצה עם היררכיה ברורה, שכל שחקן יודע מה שהוא אמור לעשות בזמן נתון (למסור לדנג).

מאיר בעל הנס: שלוש פעמים במהלך המחצית השניה צעק האוהד שישב לצידי "מה הוא עושה?!" על מאיר טפירו, שניה לפני שעוד זריקה משוגעת נכנסה לו. אבל עם כל הכבוד, עדיף שלא נבנה עליו יותר מידיי. אותו טפירו שקלע את זריקות העונשין המכריעות, כמעט והפסיד לנו את המשחק. שרף, שאף פעם לא הבין את מושג המידתיות, ישתמש בטפירו גם שזה יזרוק לבנים לסל הלא נכון.

השתול: עכשיו, אחרי שכול שונאיי מכבי חגגו את עזיבתו של יותם הלפרין לאולימפיאקוס, אפשר לחשוף, לאור היכולת הפחדנית שהלפרין הציג אתמול, שהוא שתול של מכבי במועדון היווני. תפקידו להדביק את כולם בוירוס ה'אי-מימוש פוטנציאל' המולד שלו. הגאוניות נובעת מעצם העובדה שגם יותם עצמו אינו מודע לזאת. הוא באמת חושב שהוא הגיע לשם כשחקן לגיטימי

האוטיסט: כך כינה אוהד אחר שישב לידי את יניב גרין. אם הפירסומים נכונים, האיש שלא ממש מצליח לקלוע סל, אמור לקבל העונה חצי מיליון דולר משכורת. אפשר לתרץ כמובן את היכולת הירודה של גרין בפציעתו בברך, אבל תשתדלו לעשות את זה בלי להתפקע מצחוק.

לאורך כל המשחק ישב לו אפי בירנבוים, מאמנו החדש של גרין, מתחת לסל הדרומי. הוא שמר על "פוקר פייס" גם שגרין החטיא הטבעות וגם שהוא עשה צעדים. אולי בגלל שהוא יודע שזה מה שגרין ישחק העונה (פוקר) בזמן ישיבתו הממושכת על הספסל.

אל אל ארויו ישראל.