הפטריוט

"פטריוטיות היא מפלטו האחרון של הנבל", הבחן סמואל ג'ונסון יותר ממאתיים שנים לפני שצביקה שרף, המהרס הלאומי, מיצב עצמו כפטריוט הראשון והראשי של הכדורסל הישראלי. בין השאר על-ידי כך שהכריז על עצמו כמאמן שתרם הכי הרבה לנבחרת ישראל ("בלי לפגוע באף אחד", ממש). מעניין מה היה לרלף קליין לומר על זה. אה, שכחתי. הוא לא יכול.

במקום לשמוח יחד עם הנבחרת והשחקנים על העפלתם לאליפות אירופה, שוב, בפעם המי יודע מה, צריך להתמודד עם הניסיון ההיפר-אקטיבי של צביקה שרף לשכתב את המציאות. שרף מנסה, במופע קסמים אקרובטי, להציג את עצמו כמושיע הגדול. הוא כמובן צודק. השאלה היא ממה או ממי הוא הושיע אותנו? מכוחות הרשע? מחיזבללה? הוא הושיע אותנו ממנו! צביקה שרף. ברגע שהוא הלך נגד הקונספציה שהוא בנה בתחילת הקמפיין. הנבחרת עשתה את המפנה.

ברגע שמתן נאור ירד לספסל, ברגע שהוא התחיל לשחק עם שלושה נמוכים, ברגע שהוא שיתף יותר את רביב לימונד ומורן רוט, חל השינוי. ואז אחריי שהטורקים והסרבים עשו בשבילנו את העבודה הוא התחיל בקמפיין לשיקום שמו. "לא שנאתי את ליאור אליהו", הוא סיפר לעיתונאים אחריי המשחק. באמת נחמד מאוד מצידו. הוא המועמד שלי לפרס ישראל. הוא כנראה לא מבין שבלי הטורקים והסרבים הוא היה כרגע מאמן הנבחרת לשעבר למרות רצונו.

ורצונו, למי שלא מבין - צנוע. לא שונה בהרבה מיוליוס קיסר שמינה עצמו דיקטטור לכל החיים. שרף מעוניין למנות עצמו למאמן הנבחרת לכל החיים. גם במכבי הוא ניסה את זה כמה פעמים, אבל בסופו של דבר זה לא הלך. גישתו פשוטה. הוא מאמין בנאמנות ורצון. כל עוד הוא יהיה נאמן למסגרת וכל עוד הוא ירצה יותר מכולם לאמן - זה מספיק. לדידו.

בעולם המציאות זה כמובן לא מספיק. צריך גם כישרון. המון כישרון. צריך גם חדשנות ולא שאריות משנות ה-80 המאוחרות וה-90 המוקדמות. וגם קצת אינטלגנציה ריגשית לא תזיק. אבל זה כבר נדוש. שרף החמדן לעולם לא יפתח את בדלת לדור הבא ולעולם לא יסמן יורש. אין לא אין זה. מאמן שבאמת איכפת לו מהכדורסל הישראלי היה ממנה את המחליף שלו להיות עוזרו באליפות אירופה הקרובה. פיני גרשון היה עושה את זה. צביקה לעולם לא.

ואם עדיין לא השתכנעתם מה שנותר זה לצפות בהופעתו "המשכנעת" של שרף בערוץ הראשון. שכמובן לא שודרה במהדורת החדשות של ערוץ הספורט.

אל אל ארויו ישראל