על ההפסד לז'לגיריס

רבותיי וגבירותיי, ברוכים הבאים לטקס חלוקת פרסי "אשת לוט", אירוע מיוחד זה מוקדש לכל אותם אנשים מיוחדים שקופאים מתיי שצריך לפעול. השנה, פרס מפעל החיים בתחום הספורט יוענק למאמן הכדורסל צביקה שרף. במהלך הקריירה הארוכה והמגוונת שלו, שרף התמיד בחוסר יכולתו להגיב ברגעים מכריעים, כמו כן מר' שרף הוכיח יכולת מרשימה בלנצח חלקי משחקים. לפי תחקיר של המגזין "כדורסל משחקים רק שלושים דקות", צביקה שרף הוא אחד המאמנים המצליחים בהסטוריה של משחק הכדורסל, עד הדקה ה-25. את פסל נציב המלח יעניק לשרף לא אחר משחקנו בעבר ובעצמו זוכה בפרס– דורון ג'מצ'י.

ההפסד לז'לגיריס הוא לא מה שחשוב כאן. מכבי, בעזרתו האדיבה של ינאקיס, עשו את העבודה שבוע שעבר ביוון. הבעיה היא הדרך. אז נכון שלמכבי היו חסרים שני שחקנים מרכזיים, מהטובים באירופה בתפקידם. כמו כן הם שיחקו באחד המגרשים הבייתים באירופה, נגד קבוצה מליטא, מדינה שהיא הנאחס הרשמי של מכבי בשנים האחרונות. גם אם ניקח בחשבון את "נס ז'לגיריס", שכולם יודעים היה מתנה שפיני גרשון העניק לעוזר המאמן החביב עליו, אלוהים. או שמא להפך. מי כבר זוכר. אבל מגבלות אלה לא יכולות להוות תירוץ לקריסת המערכות המוחלטת שהחלה דווקא ברגע שמכבי הגיעה להפרש השיא שלה במשחק.

זה לא מקרי, כי אם שרף עשה דברים טובים עד אותו רגע, הוא גם עשה - או יותר נכון לא עשה – את אותם הדברים שהובילו להשפלה במחצית השניה. במצבים כאלה, שהסגל קצר ועייף והקבוצה השניה נכנסת למומטום צפוי. תפקידו של המאמן הוא להגיב, לגוון, לשנות. להוריד למנוחה שחקנים מרכזיים, ולתת ביטחון לצעירים שמחליפים אותם, או אולי לשמור הגנה אזורית. לא להיות צפוי. אבל כולם יודעים מה שרף חושב על הגנה אזורית. אם היו מצמידים לשרף אקדח לרקה ומכרחים אותו לבחור בין הגנה אזורית והתאסלמות, לצביקה שרף היו קוראים היום אחמד אל-קאדר בוסקילה. הוא פשוט מתנגד מסיבות אידיאולוגיות לתרגל או ליישם אותה. היא עלולה לגרום לו לנצח משחקים ולהוכיח שהוא טעה בכל אותם שנים.

כהרגלו, עד היום שרף לא לקח אחריות כלשהי על ההפסד המביש בגמר הגביע. כמו שהוא לא יודה בטעויות שהוא עשה במשחק נגד ז'לגיריס. אפשר רק לקוות שלקראת המשחק המכריע נגד ריאל מדריד הוא יפיק לקחים ויבנה תוכנית משחק ל-40 דקות. מצד שני זה משחק מכריע, ולשרף אין הרבה פרסים בתחום הזה.