בוקר המשחק נגד ריאל לא הבטיח טובות. השמיים נצבעו בצבע אפור של ענני ג'יפה. האם הם סימן לבאות? האם זהו צבע התבוסתנות? המועקה בליבי הייתה כבדה. בפרץ של ייאוש משיחי וכמיהה לישועה אלוהית, הפנתי את גופי דרומה לכיוון כותל הכדורסל "יד נוקיהו", ירדתי על ברכי ולקחתי פסק זמן רוחני.
התפללתי חרישית אל אלוהיי הכדורסל הריי הוא פנחס הגדול, בורא הכדורסל:
"או פיני היושב במרומים, אתה הקרוי כסוף השער, אתה הקרוי הכרס הגדולה שבמרומים, אתה, אבי הפיק אנד רול, נסיך התקפת המעבר. אתה הקטן עם הפיני הגדול. אתה שהערת מקומטוס את נסטורס והכנסת לקומה את יניב גרין. אנא ממך, פרוס את חסדיך על קבוצתי הצהובה אנא מחל לה על חטאיה. אנא ברך את זה שאינו יודע לנהל משחק. זה הקרוי בישראל צביקה שרף. אנא ברך אותו בחוכמה, אנא הצף את החללים הריקים במוחו בנוזל חוכמת המשחק הזורם בגופך. אנא קדש את נפשו באהבת השמירה האזורית".
בעודי מתפלל, פנחס הגדול הופיע מולי במלוא הדרו. ויאמר:
"בני, אינני יכול לפרוס את חסותי על זה שאינו מסוגל לשמור אזורית, כפי שהכפכף אינה יכולה לפרוס את חסותה על רגלו של פיל".
לא התייאשתי. התעקשתי והשבתי למורי ורבי:
"או, פנחס הגדול היושב במרומיי יד נוקיהו של מעלה. אתה, שאכלת את הדובדבן שבקצפת הגלילית, אנא אלוקי ה-24 שניות, התעלם מהליכתו הטווסית של המאמן הלאומי, אנא התעלם מיהירותו, מאטימותו, מחוסר יכולתו לאלתר, בחסדי הסנדלר השמימי אנא הכן כפכף המתאימה לפיל. אנא אדון הריבאונדים ברך את כולם. ברך את האביונים, ואפילו את האדומים. ברך את הקרוי בישראל צביקה שרף, כפי שברכת להבדיל אלפי על אלפי הבדלות, את תלמידך המהולל דרק שארפ המבורך שליטא ואשר נתת לו את נס ז'לגיריס. ברך גם את מאמן ריאל מדריד, חואן פלסה, הענק לו אף לרגע את חוכמתו של הקרוי בישראל צביקה שרף".
ויאמר הפנחס הגדול, בורא השלשה:
"בני, תשוקתך למכבי נוגעת לליבי. הסר דאגה מלבך. ברוך אברך את האביונים, ברוך אברך את זה הקרוי צביקה שרף, אותו ואת עוזרו הנאמן והמוכשר גיא גודס, ואת ילדיו ונכדיו ונכדותי וניניו וילדיי ניניו, ואת הנומרולוג שלו (ושלי) שוקי גבאי, ואת הכלב של השכן, ואת יותם ההלפריני, ועומרי הכספיתי, ואת טרנס המוריסי וניקולה הוויצ'יצי ואסטבן הבטיסטאי, את וויל הביינומאי ווונטיגו הקמינגסי, ואפילו את עמי ביטון האפסנאי. אך אינני יודע אם אוכל לברך את האדומים ואת מאמן ריאל כפי שבקשת. שכן גם לי, בני, יש מצפון".
הרגשתי מאושש. תפילתי זכתה למענה, לפחות בחלקה. המועקה שעטפה את ליבי נמוגה. אך עדיין ידעתי שגם עם גיבויו של הפנחס הכל יכול הניצחון אינו מובטח. הקרוי צביקה שרף הצליח להפתיע כל פעם מחדש ביכולתו להפסיד. החלטתי לא לשקוט על שמריי. אחריי ארוחת הצהריים גזרתי על עצמי תענית מדריד עד ארוחת הערב החגיגית. קשרתי חוטים אדומים קבליסטיים בצבע צהוב למרפקיי ידיי ורגליי. יצרתי בובת וודו בדמותו של צ'רלס סמית ונעצתי בה סיכות בכל מקום אפשרי.
המתנתי. התחלתי להרהר. נפשי נדדה. נזכרתי במורשתי הספרדית. האם הלילה תתחיל האינקוויזציה של מדריד. האם הספרדים שוב יטבחו ביהודים, יותר מחמש מאות שנים אחריי גירוש המקורי? הערב ירד על תל-אביב. התחלתי תנועה לכיוון "מפגש הסטייק" לפגוש את חבריי. התלבשתי במיטב מחלצותיי. בגדים של רשת האופנה UGLY MEN – בגדים יפים לאנשים מכוערים. השעה הייתה כבר 21:15, על המסך ריצדו תמונות מהמשחק המזעזע בין ז'לגיריס לאולימפיאקוס. סועדים אדישים התרכזו בצלחתם ובעצמם.
בעודנו יושבים, חבריי ואני, וממתינים לתחילתו של המשחק, מלצר אגזוזן, הגיש לנו את התפריט. "מי נגד מי", הוא שאל בקולו המתחנחן. מנסה לגלות עניין. בעוד אני סורק את המנות המוצעות בתפריט תהיתי לעצמי, אם המנה העיקרית שתוגש הערב במדריד תיהיה מכבי עלית ת"א? אך בליבי הייתה התקווה שברכתו של פנחס הכל יכול תספק את הסחורה.
ואז המשחק התחיל. הרבע הראשון היה סביר. משחקה של מכבי היה מבולבל אך גם של ריאל. כך היה גם ברבע השני. את המחצית הראשונה אפשר היה לסכם כמשחק בילבולסל האופייני למשחקים מכריעים. במהלך המחצית, נושך הכריות שהגיש לנו את האוכל שאל מי מוביל. אחריי שסיפרנו לו שריאל מובילים ב-6 נקודות הוא שאל: "זה טוב לנו?".
תחושת בחילה הציפה אותי. רציתי להקיא את כל החומוס והטחינה והסלט והפרגיות על הטרנסג'נדר בהתהוות הזה. ניסיתי לחשוב למי הוא התכוון שאמר "לנו". האם הוא חשב לתומו שיש משהו משותף בינינו? האם הוא חשב שעצם העובדה שאנחנו חיים באותה מדינה ודוברים אותה שפה מקשר בינינו? האם הוא החשיב אותנו לחלק מקהילת המבולבלים מינית שלא מבינים בספורט? האם הוא חשב שגם כמוהו, חלומנו הגדול הוא לחסוך מספיק כסף כדי שנוכל לעבור ניתוח לשינוי מין? האם הוא בכלל חשב? לא הייתה לי תשובה.
ואז התחיל הרבע השלישי. ריאל התחילו להגדיל את ההפרש. ניצחון לא נראה באופק. יתרון 19 הנקודות של מכבי מהמשחק הראשון היה בסכנה. הקרוי בישראל צביקה שרף התחיל לנופף את ידיו ביאוש. הרגשתי נבגד. האם מילתו של הפנחס הכל יכול אינה מילה? "איכה, מורי ורבי", זעקתי לחלל מסעדת המפגש, "איכה"! כל הפרגיות במסעדה, אלה שבצלחות ואלה האנושיות נבהלו. יסמין, פרחה מהזן המצוי שסעדה בשולחן לצידי, הביטה בי בזעזוע בעיניי העגל שלה.
רק אז, כאשר התחלתי לפקפק בכוחותיו של מלך הגנת האחוזים, מכבי התחילו לשמור שמירה מעורבת אזורית-אישית. הפער לאט לאט הצטמצם. ואז בסוף הרבע הרביעי. ריאל הובילו ב-3 נקודות והכדור היה בידיו של יותם ההלפריני. המאמן הספרדי רק היה צריך לתת הוראה לבצע עבירה. אבל פורים כנראה הקדים השנה בספרד וחואן הדפ"ר התקנא בעמיתו הישראלי. הישנה נמר חברבורותיו ויתחפש למאמן היריבה. כנראה שכן. הארכה. שרף נאלץ לשתף את דרק שארפ. וזה האחרון מנצח לו את המשחק בקור רוחו. מאושרים, מופתעים ומזועזעים לטובה הזמנו את החשבון. המלצר/ית שלנו הגיש אותו ושאל מי ניצח. ניסינו להסביר לו שמכבי ניצחו ושכן, זה טוב "לנו". אבל הוא/היא התרצה והתנצל על בורותו שכן: "כבר כמה שנים לא ראיתי משחק כדורגל"!!!!
הענקנו לו את פרס המלצר המטומטם של העשור
והלכנו לבייתנו צהובים מאושר.
_Wa.jpg)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה