זה היה כמו סיפור מהאגדות. בהתחלה, שאף אחד לא רצה אותו כמאמן, הוא התחיל להופיע כפרשן כדורסל אורח בטלויזיה, למרות סלידתו מ"כל האפסים האלה" - העיתונאים. בהמשך, שכולם המשיכו לא לרצות אותו כמאמן, זה הפך למקום העבודה שלו – פרשן בערוץ הספורט. מישהו כנראה הסביר לו (רון קופמן?), שזה קרש הקפיצה הכי טוב בכדורסל הישראלי. "תסתכל על פיני", הוא בטח רמז לו. "תסתכל על ארז (אדלשטיין), ועל עודד (קטש). מה שטוב להם בטח טוב גם לך". הוא הפנים את זה. זה שאינו יודע לנהל משחק – הקרוי בישראל צביקה שרף, התחיל את דרכו חזרה לתפקיד המאמן של מכבי "עלית" ת"א.
היה לו קשה בהתחלה. הוא התחיל לחייך לכיוונם – העיתונאים האפסים. הם ראו סוף סוף את שיניו, ולא בגלל שהוא רצה לאכול אותם. הוא התחיל לדבר אליהם ברכות. הוא רצה שהם יחשבו שהוא שפוי. הוא רצה שהם יחשבו שהוא מעריך אותם. הם התמוגגו. הוא סיפר להם סיפורים מחדר ההלבשה. הוא סיפר להם על הטברנות ביוון. הוא הציף אותם בסטטיסטיקות. הוא סיפר להם על הכדורסל הגרוזיני ועל הכישרון הקזאחי הצעיר שהתאהב בעז ופרש מכדורסל. הוא לימד אותם דרכים חדשות להחזיק משרוקית, אחיזה עילית ואחיזה תחתית. הוא רמז להם מה אפשר לעשות עם אותה משרוקית שנמצאים במלון אירופאי נשכח, רחוק מהאישה. הוא טפח להם על הכתף והפך אותם לחברים שלו.
הוא הצליח לקרנף את עופר שלח, הוא הצליח לסרס את אביב לביא. הוא הצליח לגרור את שלמה שרף לצפות במשחק כדורסל. הוא הצליח לגרום לעומר בנוביץ' לחשוב שהוא מוכשר, הוא הצליח להפוך את רון קופמן למנהל הקמפיין שלו.
יותר מכל הוא רצה שהם ישכחו. הוא רצה שהם ישכחו את חוסר יכולתו לנהל משחק. הוא רצה שהם ישכחו את חוסר יכולתו ליזום, לאלתר, או להפתיע. הוא רצה שהם ישכחו את נטייתו לעשות חילופים חברתיים. הוא רצה שהם ישכחו את אופיו הדיקטטורי, את נטייתו לחסל שחקנים מנהיגים ואת אמירות השפר שלו. הוא רצה שהם ישכחו את חוסר תחכומו. הוא רצה שהם ישכחו את נטייתו לקלל ולתקוף עיתונאים מילולית וכמעט פיזית, אחת לכמה שנים. הוא רצה שהם ישכחו את נטייתו להפסיד במעמדים ובמשחקים חשובים. הוא רצה שהם יחשבו שהוא לא אשם בהפסדים ושלכל הפסד יש הסבר שלא קשור אליו. הוא הצליח!
זה לקח לו שנים. תחילה הוא המתין לסוף עידן גרשון. מישהו כנראה רמז לו (קופמן רון?) שבמוקדם או במאוחר יצר ההרס העצמי של פיני יכנס להילוך גבוה, והוא יפנה את מקום. הוא צדק. בעידן ספחיה, כל האמצעים היו כשרים: מלחמת לבנון השניה היא לא תרוץ - הוא לחש, ספחיה לא מתאים לרמות הגבוהות – הוא זימר. ביינום בכלל לא רכז – הוא ציחקק. הרמה ביורוליג ירדה – הוא ניתח לאחר מכן. הוא ניהל קמפיין תיקשורתי להדיח את ספחיה אחרי ההפסד הראשון לצסק"א. במקביל הוא ניסה לרכך, בעזרת תומכיו בתוך מכבי, את התנגדותו של דיויד פדרמן לשובו למערכת הצהובה. הוא הצליח!
הוא הגיע למכבי "עלית" ת"א על תקן של מנכ"ל. הוא החתים שחקנים שמתאימים לו ולא למאמן הקבוצה. הוא דאג להיות צמוד למאמן. הוא ליווה אותו לכל מקום. הוא נתן לו גיבוי פומבי, אבל התפלל לנפילתו. הוא הגיע כמאמן מושיע. הוא היה אמור להציב סימני קריאה במקום סימני השאלה של קטש. הקבוצה ניצח במשחק הראשון שלו בטורקיה. הם המשיכו לנצח גם אחרי. ואז היה משחק גמר גביע המדינה – והוא הפסיד. הוא האשים את השופטים. הוא טען שעשו לו עוול. הוא חזר לנצח, באירופה ובליגה. הוא ניצח את אולימפיאקוס בחוץ אבל הפסיד לה בבית. הוא הובס בקובנה, אבל הביס אותם בבית. הוא הפסיד לבני השרון בבית, אבל... הוא הפסיד להם עוד פעם בבית. הוא כמעט הפסיד לחולון בבית, אבל הפסיד להם בחוץ. הוא ניצח את ריאל מדריד עם הרבה מזל, אבל טוען שהוא מאמן של עבודה קשה ולא מזל. הוא הפסיד לקבוצה הלוזרית של העשור – עירוני נהריה.
הוא הגיע לפיינל פור, אבל לא מצליח לנצח בליגה. הוא טוען שהקבוצה לא מצליחה להתמודד עם שני משחקים בשבוע, למרות שהיא עושה את זה יותר משלושים שנים. הוא מקווה לעשות היסטוריה. יש לו סיכוי סביר להיות אלוף אירופה השנה, אבל באותה מידה הוא יכול לסיים את העונה בלי תואר. הוא יצליח?
היה לו קשה בהתחלה. הוא התחיל לחייך לכיוונם – העיתונאים האפסים. הם ראו סוף סוף את שיניו, ולא בגלל שהוא רצה לאכול אותם. הוא התחיל לדבר אליהם ברכות. הוא רצה שהם יחשבו שהוא שפוי. הוא רצה שהם יחשבו שהוא מעריך אותם. הם התמוגגו. הוא סיפר להם סיפורים מחדר ההלבשה. הוא סיפר להם על הטברנות ביוון. הוא הציף אותם בסטטיסטיקות. הוא סיפר להם על הכדורסל הגרוזיני ועל הכישרון הקזאחי הצעיר שהתאהב בעז ופרש מכדורסל. הוא לימד אותם דרכים חדשות להחזיק משרוקית, אחיזה עילית ואחיזה תחתית. הוא רמז להם מה אפשר לעשות עם אותה משרוקית שנמצאים במלון אירופאי נשכח, רחוק מהאישה. הוא טפח להם על הכתף והפך אותם לחברים שלו.
הוא הצליח לקרנף את עופר שלח, הוא הצליח לסרס את אביב לביא. הוא הצליח לגרור את שלמה שרף לצפות במשחק כדורסל. הוא הצליח לגרום לעומר בנוביץ' לחשוב שהוא מוכשר, הוא הצליח להפוך את רון קופמן למנהל הקמפיין שלו.
יותר מכל הוא רצה שהם ישכחו. הוא רצה שהם ישכחו את חוסר יכולתו לנהל משחק. הוא רצה שהם ישכחו את חוסר יכולתו ליזום, לאלתר, או להפתיע. הוא רצה שהם ישכחו את נטייתו לעשות חילופים חברתיים. הוא רצה שהם ישכחו את אופיו הדיקטטורי, את נטייתו לחסל שחקנים מנהיגים ואת אמירות השפר שלו. הוא רצה שהם ישכחו את חוסר תחכומו. הוא רצה שהם ישכחו את נטייתו לקלל ולתקוף עיתונאים מילולית וכמעט פיזית, אחת לכמה שנים. הוא רצה שהם ישכחו את נטייתו להפסיד במעמדים ובמשחקים חשובים. הוא רצה שהם יחשבו שהוא לא אשם בהפסדים ושלכל הפסד יש הסבר שלא קשור אליו. הוא הצליח!
זה לקח לו שנים. תחילה הוא המתין לסוף עידן גרשון. מישהו כנראה רמז לו (קופמן רון?) שבמוקדם או במאוחר יצר ההרס העצמי של פיני יכנס להילוך גבוה, והוא יפנה את מקום. הוא צדק. בעידן ספחיה, כל האמצעים היו כשרים: מלחמת לבנון השניה היא לא תרוץ - הוא לחש, ספחיה לא מתאים לרמות הגבוהות – הוא זימר. ביינום בכלל לא רכז – הוא ציחקק. הרמה ביורוליג ירדה – הוא ניתח לאחר מכן. הוא ניהל קמפיין תיקשורתי להדיח את ספחיה אחרי ההפסד הראשון לצסק"א. במקביל הוא ניסה לרכך, בעזרת תומכיו בתוך מכבי, את התנגדותו של דיויד פדרמן לשובו למערכת הצהובה. הוא הצליח!
הוא הגיע למכבי "עלית" ת"א על תקן של מנכ"ל. הוא החתים שחקנים שמתאימים לו ולא למאמן הקבוצה. הוא דאג להיות צמוד למאמן. הוא ליווה אותו לכל מקום. הוא נתן לו גיבוי פומבי, אבל התפלל לנפילתו. הוא הגיע כמאמן מושיע. הוא היה אמור להציב סימני קריאה במקום סימני השאלה של קטש. הקבוצה ניצח במשחק הראשון שלו בטורקיה. הם המשיכו לנצח גם אחרי. ואז היה משחק גמר גביע המדינה – והוא הפסיד. הוא האשים את השופטים. הוא טען שעשו לו עוול. הוא חזר לנצח, באירופה ובליגה. הוא ניצח את אולימפיאקוס בחוץ אבל הפסיד לה בבית. הוא הובס בקובנה, אבל הביס אותם בבית. הוא הפסיד לבני השרון בבית, אבל... הוא הפסיד להם עוד פעם בבית. הוא כמעט הפסיד לחולון בבית, אבל הפסיד להם בחוץ. הוא ניצח את ריאל מדריד עם הרבה מזל, אבל טוען שהוא מאמן של עבודה קשה ולא מזל. הוא הפסיד לקבוצה הלוזרית של העשור – עירוני נהריה.
הוא הגיע לפיינל פור, אבל לא מצליח לנצח בליגה. הוא טוען שהקבוצה לא מצליחה להתמודד עם שני משחקים בשבוע, למרות שהיא עושה את זה יותר משלושים שנים. הוא מקווה לעשות היסטוריה. יש לו סיכוי סביר להיות אלוף אירופה השנה, אבל באותה מידה הוא יכול לסיים את העונה בלי תואר. הוא יצליח?
_Wa.jpg)
